בלילות הייתי קמה כל פעם בפחד ובודקת אם הילד נושם. אחרי התלבטויות גדולות הכנסתי את הילד, את האוצר היקר שלי, לתינוקיה. 

בסוף היום כשבאתי לקחת אותו הביתה הוא שכב לו על הבטן בלול וכשראה אותי זחל לכוון דלת הלול הסגורה.
הדלת נפתחה, (לא סגרו עם הוו) והוא נפל עם הראש למטה על רצפת הבטון. הרמתי אותו  וקלטתי שהוא לא נושם. "הוא לא נושם!!" רצתי בטירוף למטפלת, ועד שהגעתי אליה, הוא סוף סוף פרץ בבכי,  ואני – בבכי היסטרי "הילד נושם"!!!

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הפסיק לנשום, אבל לא האחרונה. מאז כל פעם שמשהו נגע לו בראש, אפילו נגיעה של כלום, היה משתטח ומפסיק לנשום. הפסקת נשימה של ממש. לא בצחוק.
ותמיד – פחד אלוהים וטילטולים ולשפוך עליו מים… מטורף, ובסוף… "הילד נושם!!".

אחרי תקופה ממש ארוכה, שזה קרה עוד פעם ועוד פעם, הגעתי למזלי לרופא שנתן לי עצה, שצריך להיות די מיואש כדי לקיים אותה – "כשהוא מפסיק לנשום, אל תטפלו בזה."

והייתי מיואשת. אז ביצעתי. ואז, ממש לא להאמין – אחרי פעמיים שחיכיתי בהיכון, עם פחד אימים, אבל לא ניגשתי אליו, ונתתי לו להתחיל לנשום בעצמו, כל הסיפור פשוט נעלם ולא חזר יותר. 

כשהפסקתי להתעסק עם זה שהוא הפסיק לנשום, זה ניפסק!

מה? יכול להיות שכזה קטנצ'יק מרגיש שכדאי לו להפסיק לנשום בשביל לקבל תגובה חזקה מהסביבה? תינוק שרק זוחל?

אז כן. אפילו תינוק מוכן לעשות הכל, ממש הכל, בשביל לקבל מאתנו תגובה. 

 כשקורה משהו, והילד שלך מגלה שהמבוגרים מתרגשים ממנו, הוא יחזור אל זה שוב ושוב, כל זמן שיצליח להביא אותנו לתגובה שהוא מחכה לה – הוא זכה ב"מכרה זהב".

אז… מה "מכרה הזהב" של הילד שלך, שגורם לך לתגובה, לא משנה כמה את עסוקה?