זה נשמע אולי משונה אבל עד שלמדתי בקורס להדרכת הורים שחייבים, חייבים! לתת אהבה לילדים, שכחתי מזה בכלל. לא שלא אהבתי אותם.
תגידו "כל אמא אוהבת את הילד שלה" הילדות שלי ממש לא ידעו מזה.
כשכועסים על ילד הוא מרגיש שלא אוהבים אותו.

ואצלנו מגיע ילד ועוד ילד והילדות בזו אחר זו, דאגות פרנסה. עבודה קשה וגם החזקת בית וטיפול בחמישה ילדים. מי חשב בכלל על אהבה?

אז זהו. בלימודים אמרו שחייבים לתת אהבה. שזה כמו אויר לנשימה לילדים.

התיישבתי במטבח והזמנתי את הקטנה לבוא לשבת עלי. חבקתי ונשקתי אותה. והיא? ממש הפתיעה אותי, החזירה לי חיבוק ארוך. וזה היה כל כך כייפי, כמה טעים ומתוק ומיוחד שזה היה. ואז קפצה לי מהרגלים, ורצה לה.

הייתי בהלם. מה זה? פשוט לשבת ולאהב את הילדה שלי. ואני? צריכה ללמוד את זה!

הסנדוויצ'ה הגיעה מביה"ס. "בואי, חמודה, לפני שאת אוכלת שבי עלי רגע, וספרי איך היה בבית הספר."
היא התיישבה עלי בחיוך גדול ובתאטרליות, והחזירה נשיקה גדולה על הנשיקה שלי. צחקה בעליזות רבה.
חבקתי אותה חזק, והרגשתי את הלב שלה דופק מהר מהר ומפרפר, רזונת כזו עם צוואר שברירי. גור שלי, קראתי לה באהבה, גור'לה.

האם באמת היא נראתה יותר שמחה ביום הזה, או שרק נדמה לי?

מאותו יום השקענו באהבה בינינו, חיבוקים ושיקוקים, ותמיד באותו הסגנון שהיא קבעה. רחב, מוחצן ותיאטרלי.

ילדה אהובה שלי. כמה מלחמות כוח שוברות לב עוד עברנו במשך השנים. וידענו שרע, וידענו שלא כדאי, ושוב ושוב מריבות וטענות ומלחמות, אבל תמיד נצחה האהבה. עם כזה מין "סתאאם" שהיא  סיגלה לעצמה. "כזה כאילו", עם חיוך קטן בזוית הפה. אבל בכל זאת אהבה גדולה.

הגיעה הגדולה. ניסיתי לחבק אותה, באיטיות ודי בעצבנות הסירה מעליה את הידים שלי. (ממש פחדה להיפתח לקירבה החדשה) "אמא, אני רעבה".
לא ויתרתי. הכנתי לה אוכל ונתתי נשיקה קטנה בעורף. היא לא יכלה להספיק להתנגד. הגדולה הגיבה על נסיונות ה"חיזור" שלי בחוסר שקט ובדחיה.

"מי צריך את זה?" אמרתי לעצמי נעלבת, "לא רוצה, לא צריך.

"את כבר מתייאשת?" אמר בעלי, שהביט על הכל מרחוק.

הוא צדק. הרגשתי מיואשת. כל כך התלהבתי מהלימודים, שפשוט יסדרו לי את הכל והנה, הילדה שלי לא רוצה אותי.
"אז מה? ככה את כבר מוותרת? את אמא! אסור לך!" וככה בערבוביה. "אני אשמה" ו"אין מה לעשות" ו"אסור לוותר" ואפילו "לעזאזל! נמאס מהכל".

ואז הגיע רעיון חדש: בכתב יותר קל. התחלתי לכתוב לה פתקים אוהבים ולשים לה בכל מיני מקומות, וכן, התחלתי לקבל ממנה תגובות קטנות של תודה. 

פעם אחת, פתאום ניגשה, ונתנה לי נשיקה קטנה. עמדתי קפואה. פחדתי שהיא תרגיש כמה אני נסערת, ושזה יבהיל אותה.

מאז ניסיתי כל פעם להתקרב אליה קצת יותר. להניח יד על יד, חיבוק קצר, נשיקונת,

במשך הזמן החלה להיענות. אבל אז, ממש נדבקה ולא עזבה. זה היה ממש לא נעים, ילדה כזאת גדולה יושבת עליך. ממש איזה צורך נואש לאהבה היה בהצמדות שלה, שלא העזתי לנתק אותה ממני. הייתי מחפשת תחבולות כדי לקום מהכסא.
"בואי, אני רוצה למזוג לנו כוס שתייה", "הביאי לנו, בבקשה, פרי מהעץ", ועוד.

השינוי לקח זמן לא מועט של יצירת אמון, של התקדמות ונפילה. אבל גם בשעות של קושי ידענו שיש כלים, ויאוש הוא לא אופציה.

במשך הזמן הכל השתנה. היא נעשתה ילדה חמה, עם אהבה שקטה, מה שמלווה אותה גם היום כשהיא בעצמה אמא.

אמא יקרה. החלטת להשקיע באהבה?

ר' מאמר "את אוהבת את הילד שלך! איך הוא יהיה בטוח בזה"