כשהייתי ילדה קטנטנה, אחי הבכור, שהתייחס אלי כמו אבא, נהרג כשיצא לטיול בדרך לסלע האדום בירדן.
כדי שלא אשמע את אבא שלי מודיע לאמא את הבשורה הנוראית. "חטפו" אותי בבהילות גדולה מהבית ומצאתי את עצמי במיטה בבית של שכנים.
ואני לא ידעתי שום דבר. לא על הלב השבור של אבא שלי, ולא על הפנים הנפוחים מבכי של אמא שלי. רק שכבתי לי שם במיטה הזרה, קצת מבולבלת ולא מבינה.

בבית שלי שהרחיקו אותי ממנו, התאספו חברים וסיפרו על אחי הבכור שהיה לי ממש כמו אבא,
על איזה בנדם שהיה, ובכו על מותו, בכאב וגעגועים. ואני לא ידעתי כלום.

חברים באו לשחק אתי. המבוגרים סביבי מחבקים אותי, אוהבים,
מצד אחד זה היה לי ממש נעים ומיוחד, ומצד שני ממש לא הבנתי מה הולך פה.

בצהרים הגיעה אלי אמא שלי, כבדה עצובה ומאופקת, וסיפרה על אחי שנהרג, על חברים רבים שבאים עכשיו הביתה, וגם הזכירה שמישהו כתב עליו שיר.
אני זוכרת ששאלתי בהתעוררות: "באיזה עיתון התפרסם השיר?" ואמא שלי אמרה לי בחומרה:  "ככה לא מדברים על מי שנהרג".

התכווצתי פנימה, ילדה-לא-לעניין שכמותי, שמשחקת עם חברים ומעזה ליהנות מיחס מיוחד,
ששואלת את השאלות הלא נכונות, בזמן הכי לא מתאים.

אז מאותו רגע לא דיברתי עליו. חסר היה למישהו לנסות לדבר איתי עליו, או להתייחס אלי בחמלה.
גם שאלות לא שאלתי יותר. וגם… פיתחתי חיספוס ונוקשות כלפי כל יחס חם.  וגם,,, גם התייסרתי שוב ושוב במשך השנים, ממש בייסורי מצפון, על אותן שעות בהן אחי נהרג וכולם היו עצובים ורק אני הרשתי לעצמי להנות מהיחס המיוחד שזכיתי לו. 

די מהר התאספו החברים שלו, והוציאו את הספר "עד סלע" שהפך לרב מכר. 

———

אמא יקרה, היום כבר ידוע שאסור לנתק ילד ולהסתיר ממנו בשורות קשות. המוות הוא חלק מהחיים והתפקיד שלנו כבוגרים, להתייחס לחיים בצורה בריאה: 

• משתפים את הילד בתהליך האבל
• מעלים את הזכרונות על האדם שהיה ואיננו.
• מסבירים שלא, הוא לא יחזור! אבל נשארו לנו זכרונות נעימים
• משרים הרגשה שמותר לדבר ולשאול ולקבל תשובות.
• מול ילד שלא מדבר, חשוב שנפתח אנחנו בשיחה וזה יעודד אותו להתייחס.
  

ככה הילד ירגיש שייך, ולא מורחק ומנותק.
בשורות טובות וימים טובים
שלכם,
יעל, זקנת השבט.