שלום!

הגידי, נכון שאת אוהבת פרחים ואור, ושמש, ושדות ופרות ועופות ואדמה ומים? ולצחוק ולשחק… וכשחורשים וכשזורעים וקוצרים – את אוהבת? – גם אני.

וכשחולבים?

ולשיר ולטייל ולעבוד – את אוהבת? גם אני. ועוד הרבה דברים.

שמעי, פעם הבאתי לך משפך להשקות בו פרחים; את משקה את הפרחים?

הגידי לורד או לגדעון שיקנו שתילים וישתלו לפני הבית.

…במכתב שכתבת לי, שאלת אותי אם ראיתי "פרגיות שהולכות להיות תרנגולות שמטילות ביצים". כן, ראיתי. אני מאמין לך.

כשאני אבוא – אביא לך מחברת לציור ומחרוזת שהבטחתי. נכון שכשמבטיחים צריך לקיים?

מכתב זה, אותו קיבלתי בהיותי פעוטה, מאחי ז"ל שהשתתף אז בקרבות רחוק-רחוק מהבית, מרמז על טיפוח של אסטטיקה ויופי ובעיקר על שלטונה הבלתי מעורער של "דת העבודה" בביתנו. שותפות ואהבת העבודה כדרך חיים, כתוכן בסיסי של בני הבית בכל גיל.

כמה מרנין היה להיות שותפה לכל הפעילות העמלנית בבית ובסביבתו, לנגוס בגזר הטרי ששלפנו בעדינות מערוגת הגינה שזרענו לפני שבועות אחדים,

להתבונן בסקרנות בקצה של הצנוניות שהציץ מהאדמה ולנסות לשער לפי הקצה את גודל הצנונית הטמונה רובה באדמה, וריח הפלפלים, והבצלצלים…

והמטבח ההומה בפעילות המעלה ריחות וניחוחות?

לאן כל זה הלך?  למי יש היום זמן וראש לכל זה?

והרהור חולף –אולי בכל זאת כדאי וחשוב לעצור לרגע את הדהירה (לאן אנחנו דוהרים בעצם??) לשלב בביתנו את אותם דברים שהם, הם הנותנים טעם לחיים, המחממים אחר כך את הלב, להחזיר עטרה ליושנה?