אמא יקרה, משתפת אותך בסיפור שהיה לי כאמא צעירה, הפעם סיפור שקרה תוך כדי הלימודים של הדרכת ההורים, ומי יודע, אולי תצליחי לפעול ככה גם את.

ילדת הסנדוויץ שלי נכנסת הביתה מבית הספר, זורקת את הילקוט והנעליים בסלון ונכנסת למטבח בגרבים.

"אמא, אני מתה מרעב!"

כרגיל, ככה מתחילה מלחמת הצהריים הקבועה שלנו. אני מבקשת בהתחלה בשקט שתשים את הדברים שלה במקום, היא מתייחסת כאילו אני אוויר, ואני כבר מתחילה להתרגז: "לא מסתובבים עם גרביים במטבח."

היא עונה בחוצפה: "תדאגי שהרצפה תהיה קצת יותר נקייה, אז אפשר יהיה ללכת בגרביים." ואז עצבים צעקות ודמעות.

ככה היה עד היום, אבל היום זה יהיה אחרת. 

אני מזכירה לעצמי: "אסור לפתור את כל הבעיות בבת אחת" ואני מחליטה לא להתעסק עכשו עם הילקוט והנעליים ולטפל רק בנושא הגרביים:

 "רק תשימי משהו על הרגליים, ותבואי." (אני צריכה לנשום עמוק, להרגע. היא פשוט מצליחה להרתיח אותי הילדה הזאת)

 כמו שחשבתי היא אומרת: "לא רוצה, עכשיו אני רעבה, אני אנעל אחרי האוכל."

"מותק שלי, את לא יכולה להיות במטבח בגרביים. את בוחרת לצאת לבד או שאני אוציא אותך? איך שיותר נוח לך" (אני אומרת את זה, לא בצורה של איום אלא בצורה של: אפשר ככה ואפשר ככה, ממש לא משנה) היא לא זזה. (והנשימה שלי נעצרת)

אני מחזיקה את היד שלה ומזיזה אותה לכיוון היציאה מהמטבח. היא מנערת את היד שלי,  "בסדר, אני לא צריכה אותך, אני יכולה לצאת לבד." (חזרתי לנשום) היא יוצאת. תוקעת את הרגליים בנעליים בלי לשרוך אותן וחוזרת לאכול. (בדרך כלל אני רבה אתה גם על הענין הזה, של השרוכים)

"לא הכל בבת אחת" אני מזכירה לעצמי. מגישה לה אוכל ומשתפת אותה, בבבעיה שהיתה לי בעבודה.

היא מקשיבה וככה תוך כדי האוכל מתחילה בינינו שיחה נחמדה על כל מיני עניינים. השיחות הכייפיות האלו ממשיכות בינינו עד היום כשהיא כבר גדולה ובעצמה אמא לילדים.

כשנגמרה הארוחה נתתי לה נשיקה על הראש ורצתי לחדר שלי, שמתי כרית על הפנים ופרצתי בבכי, פעם ראשונה שזה לא היה מיאוש, רגשנית שכמוני. אפשר גם אחרת.

אז כן, אחרי זה עוד כשלנו, כעסנו, ונלחמנו, אבל ביום הזה עשינו בכל זאת צעד ראשון חשוב לכוון הנכון.