הקטנה שלי ממש לא ילדה כוחנית, אבל כנראה שהיא מרגישה את הכח שכל כך נוכח בבית, והיא מנסה להשתלב.
היא אוכלת מסטיק וזורקת את הנייר על הרצפה.
"חמודה, תרימי את הנייר בבקשה ותזרקי לפח."
היא לא עונה ומרימה כתף של לא.
"מתוקית, המקום של הנייר הוא בפח."
היא מסתלקת במהירות מהמטבח ומשאירה את הנייר על הרצפה.

אני רותחת אבל גומרת את עבודות המטבח. מכינה שוקו ומחליטה:
*  לתת לה אהבה
*  לא לכעוס.
*  לא להתחיל בכעס ומלחמות אבל, בשכל, גם לא לוותר.. 

" מו-תק, אני קוראת לה למרחקים, הכנתי לך שוקו."
היא מגיעה בריצה, מקבלת חבוק ונשיקה, ובצורה קלילה, כבדרך אגב, אני אומרת: "רק תזרקי לפח את הנייר של המסטיק ותשבי לשתות."
"לא, קודם אני רוצה לשתות "

אני לא מתווכחת. עונה רק על מה ש"כן".

"אני יודעת שאת רוצה לשתות, בגלל זה הכנתי לך." ואז בטון קליל, ככה כאילו משהו ברור ולא כל כך חשוב:  "רק תרימי רגע את הנייר לפח ותשבי לשולחן לשתות."
פעם שלישית אני חוזרת על אותו משפט. היא חוזרת על המשפט שלה וגם אני חוזרת על המשפט שלי.

"קודם אני רוצה לשתות כבר, אחר כך אני ארים."
ואני (בא לי לחנוק אותה) אומרת בנחמדות. "אני יודעת שאת רוצה לשתות, בגלל זה הרי הכנתי לך, רק תזרקי את הנייר לפח ותשבי לשתות. עשיתי גם לעצמי, נוכל לשבת יחד לשתות ולהסתכל על הציפורים."
היא מחייכת מין חיוך של "תפסתי את העסק", זורקת את הנייר לפח ומתיישבת בשמחה לשולחן.

וואו , זה ממש עבד לי!  איך זה קרה? איך במקום שתמיד ריב וצעקות כשבסוף היא "מנצחת" או מסתלקת צורחת, עכשו היא גם עשתה מה שקבעתי, וגם שמחה? 

הבנתי. היא לא הרגישה שאני מנסה בכח לנצח אותה או להשתלט עליה  –  כי לא דברתי אליה בכח. גם לא דברתי בתנאים: "או שתעשי מה שאמרתי או שלא תקבלי."
היא הבינה שהיא יכולה בקלילות לזרוק לפך את הנייר, בלי להרגיש שניצחו אותה. למלמל לעצמה: "מה אכפת לי מה קודם?" ולשתות בכיף את השוקו.

אז מה? את תוותרי על הכעסים?  זה לא כזה פשוט, אבל כשתחשבי ותחפשי- תמצאי באהבה סדרים שיביאו ליחסים טובים בלי לוותר על סמכות הורית. קחי לך כמה ימים רק להסתכל ולחשוב מה באמת הילד שלך צריך כשהוא מתנהג בצורה המרגיזה הזאת?

 ר' סיפור "איך למדתי להיות אמא"