במושב הנושק לוואדי ערה היתה אווירת המלחמה. היינו הגבול. הדי המלחמה היו קרובים. פצועים והרוגים הגיעו לבית הביטחון. מטוסי אויב חגו מעל היישוב ויום אחד גם הטילו שתי פצצות כבדות שפערו בורות ענק בשדות, בורות שהתמלאו בחורף מים ובקיץ הפכו אחר כך לבריכות השחיה של היישוב.

כמו בכל החצרות גם המשפחה שלי התגייסה במהירות לחפור בחצר שוחה ארוכה עם מורדות אלכסוניים משני צידיה שאפשרו לגלוש לשוחה מכל צד. את האמצע כיסו בלוח פח עליו העמסנו עוד ועוד דליים מלאי אדמה.
כשאני אומרת העמסנו, ברבים, עד היום הלב של זקנת השבט שצמחה מאותה ילדה קטנה, מתמלא גאווה. הילדה הפצפונת שהחזיקה דלי קטן ורצה הלוך ושוב לשפוך עוד ועוד דליים קטנים על גג הפח. שגם אחרי שכולם התעייפו, התעקשה להמשיך בעבודת החיזוק של גג הפח.

ערב אחד זכור לי במיוחד. ההורים, כמו כל חברי היישוב, כונסו לישיבת חירום.
אחותי הגדולה הופקדה לשמור עלי. היא החליטה לחבור לחברותיה והורידה אותי לשוחה המשפחתית עם הוראות מעשיות. "תקשיבי מה את עושה. כשיבוא מטוס מצד ימין תרוצי לצד שמאל של השוחה אם המטוס יטוס בצד שמאל תרוצי לקצה הימני ואם הוא יחוג מסביב אז תתיישבי פשוט באמצע" אמרה והלכה.

טוב, היום שום דבר מיזה לא יכול לקרות. את לא תשאירי את הילדה שלך לאחותה הגדולה, יש לכם ממ"ד או חדר מדרגות ולא שוחה בחצר, הוראות הביטחון – ברשת ולא באסיפות יישוב, אז למה נזכרתי לספר לך? בגלל שאני זוכרת את הרגשת הגאווה שלי בעשיה, בגלל שאני זוכרת את התחושה שיש לי מה לעשות כדי להגן על עצמי, שום תחושה של חוסר אונים.

אז גם היום, כשאנחנו צמודים לילדינו, התנהגותינו אתם היא שתקבע את הרגשתם. שיהיו להם משימות. גם להגנה על עצמם: להגיע למקום מבטחים, לשכב ולכסות את הראש בידיים, לעשות משחקי אמון על הוראות הבטיחות.

משימה של עזרה לאחרים. אפילו עיסוי המצח שלך לעידוד, יכולה להיות משימה לקטנצ'יק שלך.