הייתי אמא צעירה ודי אבודה, כשהלכתי ללמוד הנחיית הורים.

את אחד האסימונים הראשונים שנפלו לי עם הילדים שלי,
אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול…
החלטתי לשתף אותך,
כי מי יודע… אולי זה יחסוך לך את הכאב שאני חוויתי:

הייתי אז במטבח תוך כדי בישול צהרים. ראיתי מהחלון את שני הבנים שלי נכנסים לחצר.
הם עצרו ליד עץ קלמנטינות. הגדול שלי, בזריזות ובמיומנות, בזמן שהקטן קטף לעצמו קלמנטינה, שלף חבל דק, ובלי שהקטן הרגיש, כרך את החבל סביב הרגל של הקטן, התחבא ו… משך בחבל.

הקטן שלי נפל על הדשא והתחיל לבכות, לא מבין בכלל מה קרה שם… והגדול? יצא מהמחבוא בצחוק גדול… ראיתי מהחלון איך הקטן כבר נהיה אדום.  (העלבון היה הרבה יותר גרוע מהמכה) הוא התנפל על הגדול, שהצליח להתחמק והמשיך ולהתגרות בו ובסוף הצמיד את הכתפים של הקטן לאדמה. "עזוב אותי, אני עוד אראה לך מה זה, עזוב אותי." אמר הקטן בוכה…  הגדול, עם חיוך רחב, השאיר אותו ככה על על הדשא והסתלק.

באותו זמן כבר הייתי קרובה למקום. תמיד הייתי מפרידה ביניהם וצורחת על הגדול, אבל הפעם… לא! רק עמדתי וחשבתי – מה מרגיש הגדול?
וגם: כשהוא רוצה להיות בטוח שהוא יקבל ממני, האמא העסוקה שלו, תשומת לב… מה הוא חייב לעשות?

והתשובה היתה פתאום ברורה לי – אם הוא רוצה להיות בטוח שיקבל ממני תשומת לב…
הוא חייב לגרום לאח שלו לבכות!! זאת הדרך היחידה שגם אם אני עסוקה ממש, אני אתייחס אליו… אמנם בצרחות, אבל עדיין – יחס זה יחס. ולמדתי שבעצם – הוא כל כך צריך יחס שגם אם זה יחס ממש גרוע, זה יותר טוב מכלום..

זה שהבן שלי, זה שהפך אותי לפני כמה שנים לאמא, לאמא גאה ומאושרת, זה שהבן הזה צוחק כשהוא מכאיב למישהו, זה שהוא "מצליח" להוציא ממני צרחות, אחרי ששוב ושוב החלטתי שאני לא עושה את זה יותר – חונק לי את הנשמה כבר תקופה ארוכה…  "למה הוא עושה את זה? למה הוא עושה…. למהה……"

אז באותו רגע ליד העץ ההוא, הבנתי: הבן שלי בסך הכל רוצה שאתייחס אליו. וכבר הרבה זמן הוא מאמין שזה – להכאיב – זאת הדרך היחידה.

—–

ועכשיו אני פונה אליך, אמא יקרה…

גם לך כואב לפעמים? גם את מתייחסת אל הילדים שלך לפעמים,
בדרכים שלא היית רוצה, בצורה שבואי נגיד…
לא אותה דמיינת כשליטפת את הבטן בהתרגשות בהריון שלך?

אם כן, אני פה בשבילך.
וחשוב שתחיי את החיים שדמיינת אז,
כי מגיע לך, וגם – כי זה כל כך אפשרי!