ילד קטן ישב מול מורו, זקן סיני חכם \ הבחין אז הילד בידי המורה בחפץ בלתי מוכר. \ לשאלת הילד השיב החכם: זהו גולם, ממנו יבקע הפרפר. \ בעיניו הזכות של הילד נראה הדבר כה פלאי וקסום ומוזר, \ "האוכל לביתי לקבל את הגולם, להפֹך למוכר את הזר? \ ברצוני לעקֹב ולבדוק מקרוב, ספור בקיעתו של פרפר". \

"כן," ענה הזקן "אך הבטח לי: כשיגיע יום המחר, \ הפרפר את קליפת הגולם יבקיע ויכה בכנפיו כדי להיות משוחרר, \ בכוחות עצמו הנח לו לבקוע, להגיע אל עולם לא מוכר." \ "הן! בכוחות עצמו בלבד!" משולהב כך הילד אמר, \ עשה אז הגולם דרכו לידי התלמיד המאושר. \ 

הילד נשא בזהירות המתת, ולבו מלא גאווה, \ יום אחר יום שב התבונן בו בעיניים מלאות אהבה, \ והנה החל הגולם לנוע, הילד היה כה נסער,\ דבר כה מופלא התרחש שם – תהליך בקיעתו של פרפר. \ חלפה לה העת, נשימתו הוא עצר, והפרפר \ את הקליפה החובקת אותו, לא שבר,\ ניסיונות כה רבים החוזרים ונשנים, והפרפר עודו ב"סוגר". \ תנועות הפרפר נואשות נראו, נרפות, חלשות, בלי תכלית ואתגר, \ הילד התבונן אז במתח, חסר סבלנות ונסער, \ עד שפקע בו מיתר, אז ברוחו לא עצר: \ הסיט את חצאי קליפות הגולם לצדדים, וחילץ מתוכן את הפרפר. \ הפרפר אז הכה בכנפיו השבריריות, וניסה להתעופף טרם עת, \ אך לפתע הסתחרר ונפל מטה- מטה, צנח על האדמה ומת. \ 

הרים אז הילד, שטוף דמע, את גווית הפרפר היקר \ ומהר לבית מורו שהביט בפרפר מהורהר. \ "ממה שעתה התרחש נוכל ללמוד דבר," \ כך בנחת מורו, החכם, הסיני, הזקן, שם אמר. \ "הפרפר הבוקע מקליפתו יצמח ויחזק את שריריו \ רק כשהוא מכה למול הקליפה הקשה, חוזר ומכה בכנפיו. \ ולבסוף, כשאט אט מחלץ הוא גופו הקטון, \ רק אז מוכן הוא לצאת לדרך ולפרוח למעופו הראשון. \

ילדי היקר, כשריחמת עליו ועזרת לו, \ בעצם, בלי דעת, חרצת בכך את  מר גורלו."                     

אמא יקרה.
כשאת מגוננת על הילד שלך מתוך אהבה עצומה,
אולי את בעצם מפריעה לו לחזק את עצמו ולהאמין ביכולות שלו. ואז, איך יגדל ויתפתח?