הודענו לילדים שאנחנו יוצאים. הם קצת חששו להראות לנו עד כמה הם מאושרים מהרעיון להיפטר מאתנו קצת.
השארנו בית מבריק ומסודר וביקשנו רק את זה: בבקשה, תשמרו על הסדר. שלא נחזור לבלגן. "בסדר, בסדר," "יהיה בסדר", "אל תדאגו" היו התשובות.

בילינו בכיף ובערב מאוחר חזרנו הביתה "עייפים אך דואגים". דרך חלון המטבח ראינו את השולחן הגדול עמוס בכלים ושאריות מסוגים מזוהים ובלתי מזוהים.
הבנות ישבו בסלון, בכותנות וורודות, רחוצות ונקיות מול הטלוויזיה – ברגע הראשון נעלבתי מהבלגן. ומיד, בשני, עוד לפני שנכנסנו הביתה, אמרתי לאישי: בוא לא נכנס בהם, בחזקת "המשטרה הגיעה!!" ובסגנון משפט מהיר – חקירה ועונשים.  "שינוי רגש" "לחשוב חיובי". שיננתי לעצמי וגם לו. 

"אני לא יכול!" אמר  "אני מרגיש שהדם עולה לי לראש. את יודעת מה? יותר טוב שאני אלך ישר לחדר שינה."
וכך היה. נגשתי לילדות.  "שתי מלאכיות ורודות שלי" אמרתי. "רחוצות ונקיות, מבלות ביחד. איזה כיף" הבנות המשיכו מאושרות לצפות בטלוויזיה, ואני, עייפה המשכתי למיטה, מרוצה מעצמי, באווירה טובה.

למחרת כשקמנו בבקר שוב הודיע האבא שהוא לא ירד למטבח עד שיסדרו כי הוא לא יכול לסבול את הליכלוך שעשו "ועוד אחרי שביקשנו במיוחד".
ירדתי לבדי. הגדולה כבר היתה ערה. בחיוך ואהבה חבקתי ונשקתי. "נשתה משהו?" ואז נכנסנו למטבח.

"כמה זמן לדעתך ייקח לפנות את השולחן במטבח?"
"אוי אמא, באמת סליחה. כל הזמן שמרנו על הסדר. אחר הצהרים עשינו אוזני המן למסיבה, ופתאום ראינו שאנחנו מאחרות. כשחזרנו, כבר התרחצנו, והייתה התכנית בטלוויזיה, ושכחנו."

אוי, כמה שמחתי שלא צרחתי אתמול. זה לא שהיא צפצפה על הבקשות שלנו. פשוט עם כל כך הרבה דברים יפים שעשו ביחד הם שכחו. מה? לנו לא קורה ששוכחים משהו חשוב? כל כך שמחתי שהצלחתי להתאפק (זה הרי לא היה קל).

כמה פעמים אנחנו צורחים על ילד והוא נדהם. מרגיש שלא עשה כל רע.

הנאום בגלל כלום / יעל

כשעשיתי בסיר ולא בטיטול,
אמרת "גיבורה"

כשהבאתי חיפושית להראות לדלית,
אז- "כמעט מורה".

תמיד את אומרת
"ילדה לתפארת"

ועוד מוסיפה  "נפלאה, נהדרת"

אז למה כשדחפתי את יואש
דחיפה קטנטנה ממש

ובכלל הוא התחיל
כי משך לי במעיל

את כועסת כל כך
והכל נשכח?

 אם כזאת "לתפארת",
"גיבורה" ו"מורה",

רק דחיפה קטנטנה ממש
ליואש

וכזה נאום…
בגלל כלום?

 "כמה זמן ייקח לך לפנות את השולחן?" חזרתי על שאלתי.
"כלום, חמש דקות. בסך הכל המטבח מסודר. רק כמה דברים שנשארו מהאזני המן."
כך התחלנו בדרך חדשה. דרך של הדגשת הטוב. של עידוד הילדים.
לא שלא היו מעידות. היו, והרבה, אבל למדנו, והמשכנו לדרך הטובה.