שהייתי קטנה, המשפחה שלי החליטה יום אחד לעשות פיקניק בים. שתבינו, המשפחה שלי זאת ממש לא היתה משפחה שעושה פיקניק. ההורים שלי היו עסוקים תמיד בעבודה ובקושי נמצאים בבית, וגם כשהיו בבית… פיקניק לא היה. 

אחרי ההתלהבות מהרעיון של הפיקניק, גיליתי שאני נבחרתי לנסוע עם אבא שלי מוקדם לים ולהכין אותו. רק אני ואבא שלי! כשנסענו, כל הדרך ישבתי בשקט, מצטמצמת ככה בכסא שלי, שאבא לא יצטער שלקח אותי.

כשהגענו היה כבר חושך. הים היה מפחיד קצת עם הרעש שלו. אבא שם עלי מוטות ושמיכות שהסתירו לי את הפנים ואמר לי לסחוב. פחדתי שאני אפול והכל יתפזר. הרגשתי את הרגליים שלי שוקעות בחול מהכובד… האמת? זה היה גם קשה וגם נעים, אבל הכי חשוב שהייתי כל כך מבסוטה שנותנים לי לסחוב כמו גדולה. לא, לא כמו גדולה. הרגשתי ממש ענקית! התרוצצתי סביב אבא שלי והגשתי לו כל מיני דברים, וככה "בנינו יחד" את האוהל.

אחר כך סחבנו את הארגזים עם האוכל מהאוטו. עשינו מקום ל"מטבח" והתחלנו להכין אוכל. אבא הרשה לי לקלף בצל לשקשוקה. העיניים התמלאו לי בדמעות. את בטח חושבת שהדמעות זה מהבצל, אבל ממה שאני זוכרת משם, זה לא. זה היה בגלל שהייתי מאושרת כל כך עד שהלב כמעט התפוצץ. הקול של הגלים עשה מין שקט כזה, ואחר כך התחילו לשמוע את הקול הזה של השמן במחבת, והריח של השקשוקה התחיל לנצח את הריח של הים, ואחר כך אבא חתך עם הידיים הקשות שלו פיתה ואמר לי "קחי, תאכלי." 

עוד לפני שגמרתי את הפיתה, כבר נסגרו לי העיניים מעייפות. כששאר המשפחה הצטרפה כבר ישנתי, אבל אני את החוויה שלי מאותו יום – קיבלתי בענק.

אמא יקרה, כמה שאת עסוקה לפעמים, וכמה שאת רוצה להשקיע בכל הילדים ביחד, חוויה כזאת של הורה וילד אחד, היא חשובה ובלתי נשכחת. שווה לך להשקיע ולהתאמץ בשביל שהיא תקרה.