אני רוצה לספר לכם סיפור על אהבה. כשהייתי קטנה היה לנו שכן, יעקב, אבא של חבר שלי חיים, שהיה נורא אוהב לאסוף כל מיני גרוטאות והיה מביא אותם לחיים. היה להם בחצר מקום שבו אוספים את כל הדברים האלה. הוא היה רושם בצבע על כל גרוטאה שהביא: "חיים" ואת התאריך שהביא, אפילו שהיינו קטנים וחיים בכלל לא ידע עוד לקרא. הוא הסביר לו מה כתוב וחיים ידע שזה השם שלו והכיר את הצורה של השם.

נורא אהבנו לשחק בגרוטאות האלה, להמציא עליהם כל מיני דברים ולעשות דברים מיוחדים… מין פינה מיוחדת. כשחיים גדל קצת הוא היה מביא לאבא כל מיני גרוטאות שמצא והיה רושם עליהם את השם של יעקב. זה היה כזה מין אוסף משותף. אחר כך הם למדו לעשות מזה כל מיני דברים יפים.

נורא קנאתי בו ובאוסף המשותף שלהם.

אני זוכרת שפעם ראיתי פתאום עגלה ישנה שמישהו זרק. הצבע הירוק שלה היה משופשף וחלוד אבל הגלגלים היו עקומים רק קצת. ישר חשבתי לתת לחיים שיוכל להביא לאוסף שלו. אבל פתאם עלה לי רעיון לעשות לי אוסף משלי. בקושי הצלחתי לסחוב את העגלה הביתה ושמתי מאחורי הבית, על יד שיח היסמין שטיפס שם. ישבתי לי בריח של היסמין ככה מזיעה ומתנשפת מהסחיבה וחלמתי איך גם אני ארשום את השם של אבא שלי על הגרוטאות שאני אביא. וכמו שאני ככה חולמת לי, אבא שלי הגיע.

כשראה את ה"לכלוך " שהבאתי לחצר, כבר הבנתי שאני צריכה לברוח כדי לא לחטוף מאבא. מרב פחד לא חזרתי הביתה עד הערב.