על עצבים, ועל הרגע הזה שבו
אנחנו לפעמים פשוט מפספסות את הילדים שלנו…

כשהייתי אמא צעירה… היה יום אחד, אחרי שכבר הצלחתי "לחנך את הילדים לעזור בבית"… שהבת הקטנה שלי החליטה לעשות לי הפתעה… ולנקות את המקלחת.

תתארי לך את זה… ילדה קטנטנה "שוחה" במקלחת בתוך כמויות אדירות של מים וסבון מקציף, מבסוטה על עצמה ושמחה, משפשפת ומבריקה כל פינה בחרסינות,
בסבלנות כמו שרק ילדים קטנים מסוגלים… ובאמת כשהיא סיימה – היא השאירה חרסינות מבריקות, אמבטיה וכיור מבהיקים, אבל גם…שלולית גדולה של מים, שהגיעה לכל אורך הפרוזדור.

ואת יכולה לנחש, שהמים שנשארו בפרוזדור, זה היה הדבר היחיד שאני ראיתי… 

והיא הראתה לי כמובן, בגאווה, את חדר האמבטיה המבריק…
אבל אני… הודעתי לה באותו הרגע בקול נוקשה, שאם היא לא יודעת לסיים את הנקיונות "כמו שצריך" אז עדיף שהיא לא תעשה כלום.

…חשבתי אז שאני אמא טובה, שאני מחנכת את הילדה שלי "איך באמת עושים דברים כמו שצריך"

איך לא עלה בדעתי – לראות את השמחה ותחושת המסוגלות של הפעוטה הזו שהוא הבת שלי, ולעודד אותה… לראות את הטוב, למצוא ולהגיד משהו טוב – למרות המים במסדרון…

עד עכשיו נצבט לי הלב כשאני חושבת על זה… כמה לא הבנתי, כמה טעיתי איתה…
הרי יכולתי בקלות לקחת מגב, ואולי אם יש אז שניים, ולומר משהו חכם כמו "אהובה שלי, איזה קירות מבריקים, את בטח עייפה מכל הנקיונות האלה. מה דעתך שנעשה עוד מאמץ קטן ונסיים לגרוף את המים כדי שלא יתפזרו לנו על כל הבית?"

—————————-

ועכשיו זה הרגע שלך, אמא יקרה… גם לך צובט הלב לפעמים? גם את מתייחסת אל הילדים שלך לפעמים בדרכים שלא היית רוצה, בצורה שהיית רוצה לדעת אחרת?

אם כן, אני פה בשבילך. כדאי שתחיי את החיים שדמיינת אז, כי מגיע לך, וגם – כי זה כל כך אפשרי!