כשנולד הבן הבכור שלי, הייתי קמה בלילות כל פעם בפחד ובודקת אם התינוק נושם… כשחזרתי לעבוד, הכנסנו אותו לתינוקיה, ואז הגיע היום ההוא…

שבאתי לקחת אותו, ראיתי אותו שוכב לו במתחם התינוקיה וכשראה אותי זחל לכוון שער ההזזה הזה שתמיד סוגרים איתו את המתחמים, מכירה?
אז השער נפתח, (לא סגרו אותו היטב) והוא נפל עם הראש למטה על רצפת הבטון. הרמתי אותו וקלטתי שהוא לא נושם. "הוא לא נושם!!" צרחתי בטירוף למטפלת, ועד שהיא הגיעה, הוא סוף סוף פרץ בבכי, ואני – בבכי היסטרי "הוא נושם"!!!

זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הפסיק לנשום, אבל לא האחרונה. מאז כל פעם שמשהו נגע לו בראש, אפילו נגיעה של כלום, היה משתטח ומפסיק לנשום. הפסקת נשימה של ממש. לא בצחוק. ותמיד – פחד אלוהים וטילטולים ולשפוך עליו מים… מטורף, ובסוף… "הוא נושם!!".

אחרי ממש תקופה ארוכה שזה קרה עוד פעם ועוד פעם, הגענו למזלנו לרופא שנתן לנו עצה, שצריך להיות די מיואש כדי לקיים אותה – "כשהוא מפסיק לנשום, אל תטפלו בזה."
והיינו מיואשים. אז ביצענו. ואז קרה הלא יאומן – אחרי פעמיים שחיכינו בהיכון, עם פחד אימים, אבל לא ניגשנו, ונתנו לו להתחיל לנשום בעצמו, כל הסיפור פשוט נעלם כלא היה.

כשהפסקנו להתעסק עם זה שהוא הפסיק לנשום, זה נפסק!

מה? יכול להיות שכזה קטנצ'יק מרגיש שכדאי לו להפסיק לנשום בשביל לקבל תגובה חזקה מהסביבה? תינוק שרק זוחל?

אז כן. אפילו תינוק מוכן לעשות הכל, ממש הכל, בשביל לקבל מאתנו תגובה.

כשהילד מגלה כשקורה משהו שהמבוגרים מתרגשים ממנו, הוא יחזור אל זה שוב ושוב, כל זמן שיצליח להביא אותנו לתגובה שהוא מחכה לה – הוא זכה ב"מכרה זהב".

אז… מה "מכרה הזהב" של הילד שלך, שגורם לך לתגובה לא משנה כמה את עסוקה?