"את יכולה לשבור לי את היד", אמר לי הילד שלי בן העשר, כשניסיתי להכריח אותו להרים נעל שזרק דרך החלון, "אבל אותי לא תשברי".

"ילד שלי" רציתי לזעוק, "אני לא רוצה לשבור אותך, ילד, אני רק רוצה שתתנהג יפה", אבל כבר לא היה מי שיקשיב.

היינו זוג הורים צעירים ומאוהבים. 10 שנים של טיפולים ואכזבות וסוף סוף הריון ראשון. מרגע שנולד הרגשתי שיש לנו כאן בבית פלא. ילד שהוא פלא.
למרות הלילות הלבנים, למרות שפשוט נפלתי מהרגליים, פשוטו כמשמעו, אחרי שכיבת הריון ארוכה, למרות זה ממש ריחפתי. כל יום חיכיתי שיגיע אבא, כך התחלתי לקרוא לו בגאוה, ואראה לו את ההפתעה החדשה מה"מתנה" שנתתי לו.

3 שנים ושוב הצלחה נפלאה. הגיע דוד, השני בחבורה.
הגדול, ה"ילד בלי בעיות" (כך קראנו לו אז), נראה מאושר הוא בדק את היצור הקטנטן, הקרח בשמחה וסקרנות, "איזה אוזניים קטנות יש לו, ואיזה ידיים קטנות, ואיזה…"
איזו שמחה! עכשיו אנחנו ממש משפחה!!

שמחתי גם שכל ההזהרות שהזהירו אותי, שהגדול יקנא, ממש לא נכונות. "הוא כל כך אוהב אותו!" אמרנו אחד לשני בחיוך של אושר..

כן. כזאת היתה ההתחלה.

וכל כך אהבנו, וכל כך השקענו, כל כך השתדלנו, וכל כך חשבנו שאנחנו הורים נהדרים, אז איך זה קרה? איך התפתחו היחסים האלה של כעסים עד כדי שנאה לפעמים?

אז איך זה קרה באמת? איך את לא מגיעה עם הילד שלך למקום נורא כזה? ואם את חלילה כבר שם איך את יוצאת מזה?

ילד ראשון אחרי כל כך הרבה שנים. נכד ראשון לשני זוגות סבא וסבתא, המון דודים צעירים שזכו ל"צעצוע" חדש, וכל אחד, כמובן, מחפש קשר לקטנצ'יק. . 

שברתי את הראש מה לעשות שבמרכזיות המטורפת הזו לא נגדל חס וחלילה, ילד מפונק. ממש הקפדתי לחנך אותו לעצמאות. כשרק התחיל לזחול, והיה ניגש אלי, הייתי מיד נותנת לו איזה משהו מעניין להתעסק בו, שלפחות אני לא אתעסק איתו כל הזמן.

ואז, כשהיה בן 3, הגיע השני. ההנקה היתה קשה נורא וכואבת, אני מניקה, ו"הגדול" כל הזמן רוצה לגעת בתינוק. בדיוק כשאני מניקה, הוא רוצה שאשים לב רק אליו. (את מכירה את הדבר החמוד הזה שהילד שלך שם את שתי הידים הקטנות שלו על הפנים שלך לסובב לך את הראש כדי שתסתכלי רק עליו?)
אני מנסה להראות לו שאני רק אתו "שרק לא יקנא בתינוק!" ומה עם התינוק? ההנקה, שגם ככה היתה קשה, ממש לא מצליחה. התינוק מתחיל להיות עצבני.
אמא שלי, גם היא דורשת קצת תשומת לב מהבת שלה ויש לה גם ביקורת, ו"עצות". ומה אני עושה עם כל זה?

מזיזה קצת את הגדול הצידה, כועסת עליו, הוא נבהל ומחזיר מלחמה.
כך נפתח המאבק, שבו אין מנצחים, רק מנוצחים.
מאבק של ילד רך שנאבק על מקומו. והורים הנאבקים עם המון כוח (ויש להם כוח!!), על חינוך הילד שלהם ל"מעשים טובים" ומרגישים נואשות שהילד הנפלא שלהם, ה"ילד בלי בעיות", נשמט להם מהידיים.

הלכנו לייעוץ בשיטה ביהביוריסטית. המומחה אמר: אם תהיו עקביים, תנצחו.
ואמנם צדק המומחה. אנחנו ניצחנו את הקרב, אך לא ילד כמוהו יוותר על כל המערכה.

"את יכולה לשבור לי את היד", אמר לי ילדי האהוב בן העשר, כשניסיתי להכריח אותו להרים נעל שזרק דרך החלון, "אבל אותי לא תשברי".

כשבכיתי היה הבן שלי מחקה בלעג את הבכי שלי.

כן. במאבק וכעסים מול הילד שלך לפעמים אפשר להשיג משהו שרוצים באותו רגע, אבל תמיד, תמיד יש נזק מצטבר. ככל שתשתמשי יותר בכעס ובכוח, יותר פעמים, יותר חזק, יותר ממושך כך את יותר מזיקה לילד וליחסים אתו. תמיד יש פתרונות יותר טובים. בשביל שתכירי אותם פתחתי את התכנית הזו.