"ילד הנקמה" שלנו.

כשהתקרב לגיל בר המצווה כתב עבודה בשם "אני" בה הוא מספר על הנסיונות הנואשים שעשינו יחד שוב ושוב, כדי לשנות את היחסים העכורים שהתפתחו בינינו.

מתוך חרון אף,, ויאוש,, וויתור,, קמתי שוב כעוף החול ויזמתי רעיון חדש. עם כל כשלון התחלתי לחפש "פטנט" חדש. אבל המתח והזעם שלא ידעתי איך להתגבר עליהם הכריעו את הכל.

"הפרדוקס".

המון תקוות תליתי באותה שיטה שקלטתי באיזשהו מקום – שיטה לטיפול בהרטבה בדרך הפרדוקס. הרעיון היה משונה: דווקא כשהילד מרטיב הוא מקבל פרס מרשימת פרסים גדולים שבחר והוכנו מראש.
השיטה מסובכת ודורשת ליווי מקצועי, אבל אני הרי לא הייתי צריכה שיטה לטיפול בהרטבה. קלטתי את רעיון הפרדוכס והחלטתי להשתמש בעקרון הבסיסי. וכך היה הדבר:

• כל בוקר התחיל בתסריט קבוע: הילד קם ומתחיל לרטון ולבוא בטענות על משהו שהוא לא מוצא והוא מוכרח אותו בבוקר.  סנדלים, מכנסי טרינינג, מחברת, עפרון ..

• הכעס אצלי מתחיל לטפס. "אתה לא תעז לבוא אלי בטענות על דברים שאתה לא שם במקום. תפסיק מיד!"

• הוא לא מפסיק מיד. הוא דווקא מעצים את הקולות והיללנות.

• ואז: ניעור בעצבים  –   יללות יותר חזקות  –   צרחות  –  וחוזר חלילה.

וכאן נכנסה לחיינו "שיטת המסטיק".

כסף להכין מתנות גדולות לא היה, אבל החלטתי בכל זאת לנסות ולהתחיל.
ישבתי וחיבקתי אותו (כמה מחמם את הלב היה ככה סתם, כשלא רטן) שאלתי אותו אם הוא רוצה לפתור את הבעיות בינינו.

"בטח" אמר  "אבל אני לא יודע איך".

"למדתי רעיון חדש שיכול לעזור לנו" אמרתי. "אני אקנה המון מסטיקים, וכל פעם שתרגיז, תקבל מסטיק."

ואז עלה על פניו אותו חיוך שובב, השובה את לבי עד היום.  "מה פתאם?" אמר "אז יתחשק לי עוד יותר להרגיז"

"נראה" אמרתי, "אומרים שזה עושה את ההפך. אתה רוצה לנסות?"

"בטח" אמר, "עם מסטיקים, למה לא?"

תקענו כף ועשינו הסכם.

וכך התחיל השינוי:

הילד מתחיל לרטון,

הכעס אצלי מתחיל להצטבר,

אני נזכרת ושולפת מיד מסטיק מהחבילה שהוכנה מבעוד יום,

הוא שולף את החיוך שובה הלב שלו,

הכעס שלי צונח מיידית למטה,
וכך, בפשטות מדהימה, נעצרת המלחמה העולמית ה"כל בוקרית" שלנו.

אבל… אבל אם במקרה שכחתי את המסטיקים? התסריט משתנה מיד:

הילד מתחיל לרטון,

אני זוכרת שבמטבח יש מסטיקים. כל מה שאני צריכה זה לגשת למטבח ולקחת אותם, אבל הכעס כבר תופח, אני לא מתאפקת ומתרתחת, ושוב יללות, ושוב צעקות.

והילד, בדמעות של תסכול ואכזבה: "אמא, אסור לך! סיכמנו משהו"

אבל המומנטום כבר הלך.

בסופו של עניין זכרתי יותר ויותר והשיטה באמת שיפרה דברים. 

אמא יקרה.
חשוב לי שתדעי, שממצב הכי קשה, שנראה שהכל אבוד – יש תקווה ויש דרך.
לפעמים קשה, לפעמים מעייף, אבל יש דרכים טובות.

את לא תוותרי על הילד שלך!