באותו לילה גורלי ששינה את החיים שלי
נהגתי לי בנוף הפסטורלי של הרי הגליל .
ואז זה קרה – משאית נסעה מולי, וכשעברה אותי ראיתי במראה גוש פלדה שחור משתחרר ממנה וטס לעברי…

האוטו שלי נמעך, התהפך ונפל לואדי, ואני בתוכו.

בודדה בלילה בתוך וואדי לצדי הדרך עם יוזמה ונחישות שלא היו לי מעולם
הצלחתי להזעיק עזרה והגעתי לבית חולים.                                                                                                    

אחרי ניתוחי החירום שעברתי מצאתי את עצמי שוכבת במיטה, הראש תפור, הרגל והיד בגבס,  מחוברת לצינורות…
הבנתי שלמרות הכאבים הבלתי יאומנים, אני בעצם מרגישה תחושת הקלה אדירה.
מרוץ החיים המטורף שנסחפתי אליו בלי להצליח לעצור… סוף סוף עצר.

מהילדות, תמיד הייתי "עסוקה" – הופעות, חוגים, להקה צבאית…
ואז התחיל מירוץ החיים, נישואין, ילדים, עבודה… הניסיון הנואש להיות "האישה המג'נגלת"… "מילוי-חובות-לכל-העולם-ואשתו" . אלה היו החיים שלי. 

ועכשו, אני לא חייבת כלום!  ב"מצבי" אף אחד לא יכול יותר להתיישב לי על המצפון.  "את חברתך החולה עוד לא ביקרת!"  "את הדודה הזקנה, מה עם הדודה?"  "אוכל לילדות !!! "הבעל עוד מעט מגיע, איך את נראית?" "הכביסה על החבל" "את מאחרת כבר לעבודה"
לא!! אני לא חייבת יותר כלום. איזה הקלה!                                                                                  

אז ככה בשנה שאת רובה ביליתי בשכיבה על הגב בבית החולים, התחלתי לחלום ולתכנן חיים אחרים, חיים כמו שאני רוצה אותם באמת. איך אני אתפוס שלווה. איך אפסיק "לרוץ-אחרי-הזנב-של-עצמי", איך אבנה חיים רגועים, שיהיה בהם מקום לכל אותם הדברים שאני אוהבת.                                                                                      

ואמנם, החזרה שלי הביתה כאילו נלקחה מתוך החלום שלי. את השנה הראשונה בבית ביליתי באושר נפלא. הרבה עם עצמי, בתוך נוף ילדותי הרוגע, מעט עם הילדים, שנכנסו ויצאו מחיי בזרימה מתואמת. נראה שתוך כדי השנה הזאת בגרו וכל אחד בזמנו כבש לעצמו את חלקת אלוהים הקטנה שלו. בן זוג, חבר'ה …      

היה משהו שחרק, חרק כל הזמן. חגי היה מנותק מהחלום שלי. הוא נמצא עדיין באמצע המרוץ שלו, ולא התאים לו בכלל לעצור אותו. החריקה התחילה עוד בבית החולים.
חגי ניגש עם המרץ והקצב שאפיינו את שנינו עד אז, למשימות הטיפול שעמדו בפנינו. (הוא המטפל ואני המטופלת, מצב מוזר ביותר) ואני שמתי יד, עצור! זה לא הקצב שמתאים לי עכשיו! נא להאט! חגי מחה וכעס. כשהחלטתי לחזור מביה"ח הביתה הוא נרתע וניסה לדחות את ההחלטה.

מה שהדהים אותי בכל העניין היה שלא הרגשתי חסרת אונים, לא נפגעתי ולא כעסתי. הייתי מסוגלת לקבל ולראות את הדברים כבעיה שלו שקשה לו להתמודד אתה. החריקה הזאת, שבתקופה אחרת היתה הופכת למריבה נוראית, לא הצליחה לקלקל לי את ההרגשה הנהדרת שלי. היה לי מאוד ברור שהחיים שלי יהיו מה שאני אחליט.
דווקא במצב כזה מוגבל הרגשתי את הכוח להחליט ולבצע. החלטתי והודעתי על התאריך בו אעזוב את ביה"ח.
הייתי יכולה לסיים את התיאור הזה ב "וכך הם חיו באושר ועושר עד היום הזה" אבל לא זה לא מה שקרה.                                                                                                   

חגי רצה להמשיך את החיים כאילו שום דבר לא השתנה.  כל הרעיון של התכנון מחדש של החיים לא התאים לו והפחיד אותו. הגעתי למצב ממש קשה של דיכאונות. חגי היה מאבד את הסבלנות בקלות והיה בלתי רגוע בעליל.
אני החלטתי ולא ויתרתי: היו לי עד עכשיו חיים קשים מאוד, מעכשו יהיו לי חיים טובים! אני מוכנה לדחות קצת את הבצוע אבל לא את התכנון.
הפער בין המציאות והשאיפות היה גבוה. הדיכאון שלי גדל גם המצב הפיזי היה על הפנים. אכלתי כמויות אדירות ושכבתי בלי לעשות כלום.
נשארתי לבדי.
במצב הקשה הזה הבנתי שאף אחד לא יעזור לי לצאת מהמצב הזה, רק אני לבדי. ובפעם הראשונה בחיים שלי, גם הרגשתי שאני יכולה!
החלטתי לעזוב את הבית ולדאוג רק לעצמי. הייתי האחראית היחידה על עצמי. הרגשתי שאני יכולה לדאוג לעצמי. הכוח הזה לקחת יוזמה ולעשות כזה שינוי היו חדשים לי. נטילת יוזמה כלשהי היה דבר שהיה זר לי לחלוטין (תמיד בכל בעיה – מיד טלפון לחגי.) בקושי האמנתי לעצמי שאני באמת עושה את זה. ארזתי ביעילות תיק עם כל מה שאני צריכה לכמה שבועות, טלפנתי וסידרתי לי את המקום הראשון בו התכוונתי להיות. ו… לא יאומן, נסעתי!                      

מי שעוד נדהם מהיכולת הזאת שלי, חוץ ממני בעצמי, היה חגי.

לא התכוונתי לעזוב את הבית לתמיד או להיפרד אבל הרגשתי המון כוח לא לוותר על החיים שלי.  "לא מתאים לי" או "כן, זה מתאים לי". זה מה שיקבע עכשו.
התחלתי להתעניין בעבודה כיועצת בפנימייה. התגובה של חגי אחרי שהתאושש מהתדהמה, הייתה כעס והשפלה. ניסה לרפות את ידי, כפי שעשה והצליח תמיד בעבר. אך הפעם זה פשוט לא עבד לו. הייתי נחושה בדעתי ומכירה בערכי. ואז בפעם הראשונה בחיים שמעתי את חגי אומר :
"את יקרה לי, אני לא רוצה שתעזבי את הבית, אני מוכן לעשות בשביל זה הכל".           

הגיעה תקופה חדשה. תקופה בה שנינו מבינים שכל אחד מאתנו נמצא ב"מקום"  שונה עם צרכים שונים. ולכל אחד יש זכות וחובה לחיות חיים משמעותיים. ששנינו רוצים לחיות יחד ונצטרך לעשות התאמות. זה לא פשוט אבל שווה לעבוד על זה. לא עוד האישה המתאימה עצמה בלעדית לצורכי המשפחה והבית. לא עוד!!!

ואת…. מכירה את המצפון? את ה"אבל אני חייבת", "אבל הם יעלבו, אין מה לעשות"?                                                                                 

אני קוראת לך מכאן. אל תחכי למחלה ממארת או תאונה קטלנית כדי לצאת לחירות.