שתי הסבתות של הילדים שלי נפטרו באותה שנה. שתיהן היו מאד חשובות לילדים, שתיהן מתו לאחר מחלה די ממושכת והשאירו המון זכרונות טובים.  ימי אבל הם זמן בו עולים הזכרונות וגם זמן לחשבון נפש.

אני גדלתי כילדה קטנה בין אחים גדולים. בימי שישי היתה אמא שלי בודקת במדור "הכוכבים במסילותם" את מקום הכוכבים השונים. כשנסתיימה סעודת ערב שבת, היתה לוקחת את ידי הקטנה בידיה הקמוטות מעבודה, והיינו יוצאות לראות איפה הדובה הגדולה, הקסיופאה, "שביל החלב", כוכב הצפון, ועיני שתינו נשואות לשמיים.

ואילו זיכרונות יהיו לילדים שלי?

בשבוע שעבר התקלקל האוטו. הלכתי עם הגדולה ברגל לפנות ערב, האויר הקריר קירב בינינו, הסתכלנו בפרחים ובצפורים שעברו בלהקות לחפש להם מקום ללינת לילה, סתם פטפטנו.
הגדולה שהיתה מרטיבה במיטה באופן קבוע, קמה הפעם יבשה לגמרי. הייתי עצובה והתחלתי לחשוב: כל מה שהילדה הזאת צריכה זה ללכת קצת עם אמא שלה, ואפילו את זה, האמא–העסוקה–תמיד שלה לא יכולה לתת לה.

האוטו תוקן, וכמובן, עבודה. תמיד המון עבודה. שיהיה כסף. שלא יחסר. רק שלא יחסר!

בכל זאת משהו כן עשיתי. לקחתי את מאמר השייכות הטובה, תליתי אותו בלי בושה על המקרר והתחלתי לעשות מה שכתוב שם. 

לא, הילדות שלי אפילו לא שאלו אם אני מחבקת אותן בגלל שזה כתוב על המקרר. עשיתי לי חוק. דבר ראשון לתת לילדות הרגשה שהן אהובות. כל ילדה שעברה על ידי הושבתי אותה על הברכים לחבוק ונשיקה. זה לוקח חצי שניה, אפילו אמא עסוקה ועייפה כמוני יכולה להרשות את זה לעצמה.

הן הרגישו שאמא אוהבת אותן. גם אני הרגשתי ככה.

מה עשיתי עד עכשו כאמא?! מה התפקיד שלי בבית? בעיקר להסביר. להסביר,,, מילה עדינה זה תמיד מלווה בכעס וצעקות, מין "שוטרת המשפחה".

ופתאום צדדים אחרים באמהות, כל-כך נעימים. התחלתי לחשוב על כל אותם הדברים שאנחנו יודעים ויכולים להעניק לילדים שלנו. גם ביחד וגם לחוד. התעמלות, ג'ודו, משחקי כדור סל ועף,
התחלנו לבלות לפעמים על הדשא בכל מיני תרגילים. יותר מכל אהבנו את "קפיצות החמור” הבכור התחיל לקפוץ מעל הילדות ואחר כך הצליח לעבור גם מעלי כשאני כמעט זקופה,. הצעיר ניסה את אותו דבר. אבא אימן אותנו בכדורעף, עשינו כל מיני אקרובטיקה-של-חוף-הים, ובעיקר הצלחנו לצחוק וליהנות, דבר שהיה די נדיר אצלנו.בבוקר יום שבת התחלתי לקום מוקדם וכל ילד שהתעורר, לקחתי אלי, ישבנו יחד, הסתכלנו בצפרים. לימדתי את הילד "התורן" את שמות הציפורים, להכיר את הקול המיוחד לכל ציפור. הסנוויצה ביטלה את הניסיונות שלי לעניין אותה בצפורים, עם חיוך קל בזווית הפה.
הגדולה אהבה ללמוד כל מה שקשור ב"ארץ מולדת."
הקטנטונת בלעה כל דבר. ניסתה מאד מאד להכיר את הצפורים, אהבה את הדקלומים שידעתי על פה, בעיקר את אלה שלמדתי מאמי, והוספתי להם בימוי מאד תיאטרלי.
וסוף סוף הרגשתי שאמא זה לא רק חובות. פתאם הרגשתי אמא אמיתית!!!