מאז שנולד הבן הבכור, הייתי כל כך גאה ומאושרת כל פעם כשחזרתי מהעבודה הייתי מוכרחה לקנות לו משהו. מנסיעות יותר ארוכות הייתי מחפשת מתנה יותר גדולה.

קרה שהייתי בקורס וחזרתי אחרי עשרה ימים. כל כך התגעגעתי אליו. כשראה אותי מרחוק רץ אלי, רציתי לחבק, אבל הוא רק שאל: "אמא, מה הבאת לי?"
לא היה לי מתי לקנות לו. לא הייתי במקום שהיה מה לקנות.

הוא הגיב נורא. הגיע מדמעות לבכי שכל הגוף רעד לו. ממש מבהיל. כמו בקריז. לא עזרו כל הניסיונות שלי להרגיע אותו. 

אמא יקרה, הפינוק הרבה פעמים ממכר. כשהילד תלוי בקניות של חפצים כדי לקבל הוכחה של אהבתנו אליו, הדבר גורם לו לחוסר ביטחון.
שלא כמו חום ואהבה, "מגע" החפצים הוא קר, כשההשפעה פגה, הילד שלך ידרוש הוכחות יותר ויותר גדולות. כמו בסמים המינון עולה כל הזמן.
צעצוע קטן שפעם היה משמח, לאחר זמן כבר לא משפיע, הילד תלוי בזה. בלי ה"הוכחות" האלה הוא מרגיש אבוד. לכן הוא נעשה יותר ויותר תובעני.