"אני כבר באה לפנק אותך קצת" את אומרת באהבה.
"אני רוצה עכשיו קצת פנוקים…" משפט שנאמר בדרך כלל בצירוף תנועות חתוליות וטון מתחנפן…
"תפסיק כבר מפונק אחד!" צועקת הגדולה על האח הקטן שלה.
"איזו ילדה מפונקת ומגעילה" אנחנו מרכלים על הבת של השכנים.
"אפשר לחשוב שלא פינקתי אותך מספיק היום", את אומרת נבוכה, כשאת מעבירה לבייביסיטר את הילד שלך כשהוא צורח עליך לא מרוצה…

"למה?" אומרים הורים המומים מכאב על הילד שהתאבד "למה הוא עשה את זה?? הרי היה לו הכל, תמיד קיבל כל מה שרצה, הצפנו אותו בכל טוב, ותמיד את הטוב ביותר, אז מה קרה?"….
לתת לילד שלך ״הכל״. זו סכנת חיים של ממש…

בואי נסתכל רגע מהצד…

ברחוב, ברכבת, במסעדה, אנחנו נתקלים בילדים שאנחנו אומרים עליהם:
"איזה ילד מפונק". איך נראה הילד הזה? מה אופייני לו?
בדרך כלל? תובעני ולא מרוצה ממה שיש. כרוך אחרי מישהו ומבקש משהו בטון מיילל…
כשאת רואה ילד מרוצה, עצמאי, משתף פעולה עם החברים שלו, חייכן ואופטימי…
האם עולה בדעתך לקשר אותו עם המילה פינוק?
לומר משפט כמו: "איזה ילד מאושר רואים שמפנקים אותו מאד בבית"
לא. כמובן שלא.
האם את רוצה לראות את הילד שלך מרוצה, עצמאי, חייכן ואופטימי?
אני מאמינה שכן…
אז כמו שאת יכולה לראות בקלות בדוגמא פה למעלה – הפינוק לא עושה את זה.

כשאת אמא מפנקת, את משקיענית. בכל מקום שאת נמצאת את חושבת "מה אני אקנה היום לילד שלי כדי לשמח אותו". כשאתם בבית את דואגת כל הזמן: "שרק הילד לא יבכה. שיהיה לו טוב. הו, אלוהים, שיהיה מאושר! (לא פחות) שלא יקבל מכה חס וחלילה…"
וכשהוא קצת גדל: "שהגננת או המורה לא יפגעו בו, שהחברים…" את דואגת ומשקיעה בזה  שהילד יהיה מאושר כל הזמן. ובשום אופן שלא יהיה עצוב, שלא יבכה. 

באופן מוזר, קורה כמו בתיאור למעלה – ההיפך הגמור. ואז את מתאמצת לפנק עוד יותר, ומה קורה? הילד שלך יותר ויותר… לא מרוצה.

אז מה קורה פה?
ההגדרה הבסיסית של פינוק היא –
יותר מידי.
ניסית פעם להשקות שיח בעציץ עוד ועוד?
הוא יתייבש! עודף המים סותם את השורשים.
בדיוק ככה זה גם בפינוק.
כשאת נותנת לילד שלך יותר מידי, כשאת מנסה להגן עליו מכל העולם, לרוץ אחריו ולשמור עליו… את מפספסת דבר חשוב בהרבה – 

להדריך אותו ולתת לו הזדמנויות ליפול ולקום לבד, לקבל מכה וללמוד לבוא לקבל חיבוק. נקודת המוצא להתערבות ממשית, היא הערכה שלנו שקיימת סכנה ממשית לנזק חמור ובלתי הפיך.
כשאת פותרת לו בעיות שהילד יכול וצריך ללמוד לפתור בעצמו, את מפספסת – לאפשר לו להתמודד, תוך כדי שתתענייני, תייעצי (רק אם צריך) ותעודדי.
כשאת עושה בשבילו דברים מיותרים בהתארגנויות בבית, שהוא כבר יכול וצריך לעשות בעצמו, את מפספסת –
ללמד ולעודד אותו להתקדם לעצמאות שלב אחרי שלב. לבדוק כל הזמן מה הוא כבר מסוגל לעשות בעצמו, ולשחרר.
חשוב שתזכרי: בהתערבות שלך יש סכנות-
1. שהילד שלך לא ילמד לשמור על עצמו, ויום אחד, בדיוק כשלא תהיי לידו, יכול לקרות משהו קשה, חס וחלילה.
2. כשאת מאוד דואגת ומוטרדת, הילד שלך לומד לקבל את ״תשומת הלב״ שלך על ידי הסתכנות יתר, והוא יכול להגיע לסכנה ממשית.

כשתגדלי את הילד שלך לעצמאות והוא יהיה מסוגל לעשות יותר ויותר "דברים של גדולים," הוא ירגיש פחות תלוי וזה ישפיע על הבטחון העצמי שלו. וייתן לו הרגשה שהוא יכול, שהוא שווה. בטחון בגיל הצעיר הוא הרי בסיס לבטחון שהוא ייקח אותו לכל החיים.

מה שאומר גם שכילד שלך מרגיש שהוא תלוי בכל דבר באחרים, הוא מפתח חוסר בטחון שמתבטא לפעמים בביישנות, ברצון להיות צמוד אליך. (בלי להיות צמוד / הוא מרגיש אבוד).

בתופעה הזו טמון גם הקסם של הפנוק. זה אחד הדברים שכל כך עושה לך קשה לוותר על הפינוק, כי מי עוד חוץ מהילד המפונק שלך, ממרר ככה בבכי כשאת משאירה אותו (בגן למשל) והולכת, מי עוד כל כך תובע ומתחנן שתהיי אתו? לך, אמא, לא קל לוותר על זה.
אבל התשלום שמשלם הילד שלך בסופו של דבר, גבוה.
חוסר בטחון, חוסר מיומנות לטפל בעניינים שלו, בגיל בוגר יותר הדברים לצערי מתדרדרים הרבה פעמים לדכאונות ו… עוד דברים מאוד לא מוצלחים.

כשאת אמא מפנקת, כאילו הבטחת לילד שלך: "אל תדאג, אני תמיד אפתור לך את הבעיות ואדאג שתהיה מאושר". ואחר כך הילד גדל, הופך לנער, לבחור, לאדם, ומרגיש מרומה. הוא לא מאושר! ואת כבר לא מצליחה לסדר לו, לא את בת הזוג שהוא רוצה בה אבל היא לא רוצה בו, ולא דברים רבים אחרים שחשובים לו באותו זמן.
כשאת מתחילה במסלול הפינוק עם הילד הרך, לא תוכלי לדעת מראש מה יהיה המשך המסלול ולאיזה מידה יגיע הנזק. האם זה יפגע רק ביכולת שלו לטפל בעניינים שלו, האם יהיה עצוב וחסר בטחון או יצליח להתאושש ולהתבגר, למרות?

כשאנחנו כל כך נהנים מהפינוק ומהתלות של הילד בנו, חשוב שנזכור גם את המחיר.

וברשותך, אחרי הדברים הלא פשוטים אבל המאוד נחרצים וחשובים שכתבתי לך כאן… אני אסיים עם חיוך, בדיחה ששמעתי פעם, על נקודת מבטו של הילד המפונק:

שירותים ציבוריים – האם שומרת על הדלת לילדה                 

הילדה: אמא, גמרתי, תבואי לנגב לי.                                   

אמא:  (מסתכלת באי נעימות מסביבה, הילדה כבר ממש גדולה) תנגבי לבד, טוב?

הילדה: מה פתאום? מה, אני משרתת שלך?