בכל מיני הזדמנויות יש לבתנו ה"סנדוויצ'ה" ממתקים שלה: קבלה שקית ביומולדת, סבתא לקחה אותה וקנתה לה, או שהיא קנתה לעצמה. וכשהיא מסתובבת עם הממתקים, מתחילה ה"שמחה" בבית. הגדול מנסה לחטוף לה, הקטנה בוכה וה"סנדוויץ'" דורשת צדק, זה הממתקים שלה! מה עושים להחזיר את השלווה לבית ולא לקפח אף אחד?
תשובה.
אני מקדימה רגע ואומרת כמה נחמד יהיה ל"סנדוויץ'" שאמא בעדה ומקבלת שהממתקים הם אכן שלה. בלי משפטים כמו "היא קטנה תוותרי לה" שמתעלמים ממצוקת הילדה האמצעית. (ר' שו"ת "התארגנות בוקר לא נעימה" על מצוקת ה"סנוויץ") אז כן. ההחלטה שהממתקים הם רכוש פרטי היא החלטה בהחלט אפשרית. אפילו ב"חינוך המשותף" בקיבוץ, כבר הכירו מזמן בצורך שיהיה לילדה שלך דברים שהם שלה.
כאן מגיעה השאלה השניה. והיא, מה את עושה כדי שלא יתחילו שם עניינים.
הרעיון שלי שעובד בהצלחה בבתים רבים הוא כזה: לכל ילד יש מקום לדברים הפרטיים שלו. במקרה הזה – ממתקים. הילדה שלך יכולה להשתמש בהם בעצמה בלי שאף אחר רואה, כמה שהיא רוצה. אבל היא לא יכולה להוציא לאחרים את העיניים. אז אם מישהו ראה אותה משתמשת- חובתה לכבד. וזה פותר גם את בעית הצדק וגם את בעית השלווה,
חוק הבית: מה שנסתר- יכול להיות פרטי. מה שגלוי- משתפים.