יום שישי בבקר. היום אין בית ספר. אני אומרת לבת שלי שהיא חייבת לסדר את החדר שלה ואני מוכנה לבוא לעזור לה. וכרגיל היא מתחילה ליבב ולמלמל כל מיני דברים לא מובנים שאומרים בעצם שלא! לא מסדרים! מה אני עושה עם הילדה הזאת?
תשובה.
מהתיאור שלך אני רואה אמא במצוקה. אמא שלא רוצה לריב עם הילדה שלה אבל אחראית על סדרי הבית ומחפשת דרך טובה להשיג שיתוף פעולה.
אבל אני רואה גם ילדה במצוקה. ילדה שמנצלת את הפנס שאת שמה על סידור החדר כדי להגיד: אני במצוקה.
אז נעזוב לרגע את סידור החדר. (אל תדאגי אני אחזור אליו).
שבי עם הילדה על כוס תה (או שוקו) ושוחחי אתה. שתפי במשהו שלך (מעכשו או מימי ילדותך) אפשרי לה לשתף על עצמה. אולי תשמעי שם מצוקות הקשורות בלימודים, בחברות. לא תמיד יהיו לך פתרונות אבל
- עצם ההקשבה וההבנה היא חשובה.
- תוכלו להתייעץ עם בעל מקצוע. אין בעיה שלא ניתנת לשינוי מיטבי בצורה זו או אחרת.
ונחזור עכשו לחדר.
אחרי שיחה כזאת יש לשער שכשאת קוראת לה: בואי חמודה ונסדר את החדר, אולי שמה גם מוזיקה שמחה, ומתחילה פשוט לסדר, היא תצטרף בשמחה.
ועכשו אני אומר משהו שיראה לך מוזר. גם אם היא מצטרפת חלקית, בעצלתיים, או אפילו בכלל לא, תסיימי בשמחה את הסידור ותגידי: תראי איזה יופי, כמה דקות והחדר מסודר. למה לעשות דבר כזה? התשובה פשוטה. כי זה עובד. כי אחרי כמה פעמים שאת עושה את זה, הילדה מצטרפת.
איך אני יודעת? כי ראיתי כבר מאות ילדים שהצטרפו תוך זמן לא ארוך והתחילו לאהוב את הסידור יחד ועוד יותר מזה, עברו עם אמא לסדר גם את המטבח, את הסלון והלאה. בהצלחה.